לא רק תפוח בדבש. בשבוע האחרון של השנה חגגו וגם תרגלו בכיתות עמי את המנהג לערוך "סדר" עם כניסת ראש השנה.
סימני ראש השנה
בכל שנה בערב הראשון של ראש השנה נהגו לאכול לפני הארוחה מאכלים שמסמלים תקוות ובקשות לקראת השנה החדשה. בעדות השונות ישנם מנהגים שונים בנוגע לטיבם של אותם מאכלים המכונים "סימנים". ה"סימנים" המובאים לעיל הם אלו שהתקבלו ברוב קהילות ישראל אולם ישנם גם מנהגים אחרים. כך למשל יש הנוהגים לאכול במקום ראש של דג דווקא ראש של כבש. יש הנוהגים לאכול בערב זה ריאה, חבושים וגם סומסום. מנהג נוסף קשור בטבילת החלה בסוכר או בדבש כרמז למתיקותה של השנה החדשה. כדאי להפוך את מנהג ה"סימנים" לחוויה. אין מניעה להוסיף סימנים ואיחולים משלכם. ניתן גם לשתף את הילדים ולהכין איתם סימנים ואיחולים משלהם לפני החג.
מדוע זהו הסדר שבו אוכלים את ה"סימנים"?
סדר אכילת ה"סימנים" קשור בהלכה הקובעת קדימות בברכות (איזו ברכה יש לברך קודם). בהלכה נקבע כי פירות שגדלו על העץ קודמים בברכה לפירות וירקות שגדלים על הארץ ושברכתם "בורא פרי האדמה". הסיבה לכך שפותחים בתמר וברימון ולא בתפוח קשורה בכך שהשניים הראשונים שייכים לשבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל ולכן הם קודמים באכילה.
האם חייבים לאכול את ה"סימנים"?
לא. ה"סימנים" הם סמל ורמז בלבד. מי שאיננו מעוניין לאכול "סימן" כל-שהוא לא חייב (אבל כמובן שגם איננו מברך). יחד עם זאת אין שום מניעה לומר את נוסח האיחול ("יהי רצון ש…") הנאמר בדרך כלל יחד עם אכילת ה"סימן".
תמר
התמר הוא אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל כפי שנאמר בפסוק: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" (דברים פרק ח', ח). ה"דבש" המוזכר בסוף הפסוק הוא דבש התמר ולא דבש הדבורים המוכר לנו כיום.
יש לאחוז את התמר ביד ולברך:
בָּרוּך אָ ָתּה ה' אֱלֹהֵינוּ ֶמלֶךְ הָעוֹלָם, בוֹרֵא פְרִי הָעֵץ
לאחר שאכל מעט מהתמר יאמר:
י ְהִי רָצוֹן ִמלְפָנ ֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ ו ְאלֹהֵי ֲאבוֹ ֵתינוּ שֶי ִ ַתּמוּ אוֹיבֵנוּ ו ְשֹנ ְאֵינוּ ו ְכֹל- ְמבַקְ ֵשי רָעָ ֵתנוּ:
רימון
גם הרימון שייך לשבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ. הרימון מוזכר מספר פעמים בתנ"ך, בדרך כלל בהקשרים של יופי וברק יוצא דופן ("כפלח הרימון רקתך", שיר השירים). מעילו של הכהן הגדול בבית המקדש היה מעוטר אף הוא ברימוני זהב בשוליו. התורה בספר שמות בפרק כ"ח מתארת את מלאכת המחשבת שבה עוטר המעיל ברימונים ופעמוני זהב. חכמים המשילו את האנשים המלאים במצוות ואת לומדי התורה לרימון המלא גרגרים. במסורת היהודית נהוג לאמר כי ברימון ישנם 613 גרעינים כמניין תרי"ג המצוות שבתורה. זו גם הסיבה בגללה אומרים בראש השנה בעת אכילת הרימון כי אנו רוצים ש"יירבו זכויותינו כרימון".
טועמים מגרגירי הרימון ואומרים:
י ְהִי רָצוֹן ִמלְפָנ ֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ ו ְאלֹהֵי ֲאבוֹ ֵתינוּ ֶשנ ִהְי ֶה ְמלֵאִים ִמצְוֹת ָכּ ִרמוֹן:
קָרָא (דלעת)
הסיבה בגללה אוכלים בערב ראש השנה דלעת קשורה בשמה הארמי- קָרָא – המזכיר מצד אחד את הפועל "לקרוע" ומאידך את הפועל "לקרוא". ההקשר נמצא בבקשה שה' יקרע את גזר דיננו הרע ויקראו לפניו אך ורק מעשינו הטובים.
נוטלים מעט קרא מברכים ומיד אוכלים:
בָּרוּך אָ ָתּה ה' אֱלֹהֵינוּ ֶמלֶךְ הָעוֹלָם, בוֹרֵא פְרִי הָ ֲאדָ ָמה:
לאחר שטעמנו מהקרא אומרים:
יְהִי רָצוֹן ִמלְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וְאלֹהֵי ֲאבוֹ ֵתינוּ ְש ִתּ ְק ַרע רֹע גְזַר דִינֵנוּ, וְיִקָרְאוּ לְפָנֶיךָ ַמעֲ ֵשינוּ הַטוֹבִים.
רוביא (שעועית בתרמיל)
השעועית המכונה בארמית רוביא מסמלת בשמה את המילה "ריבוי", וכך גם הגרגירים הרבים שבתוכה וזאת גם הסיבה שבגללה היא נבחרה להיות אחת מסימני ליל ראש השנה.
טועמים מעט רוביא ואומרים:
י ְהִי רָצוֹן ִמלְפָנ ֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ ו ְאלֹהֵי ֲאבוֹ ֵתינוּ ֶשי ִרבּוּ ז ָכִיוֹ ֵתנוּ ו ְ ִת ְרבֶּה הַבְּרָכָה בְּכָל עֲ ָמלֵנוּ:
כרתי (כרישה)
הכרישה הדומה בצורתה לבצל הירוק מכונה בארמית כרתי ומרמזת בשמה על הפועל "לכרות". הכרתי הוא אחד מהסימנים הנאכלים בערב זה כדי לסמל את כל הקשור לענייני הבטחון ואת התקווה כי כל אויבנו ומבקשי רעתנו יניחו לנו.
טועמים מעט כרתי ואומרים:
י ְהִי רָצוֹן ִמלְפָנ ֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ ו ְאלֹהֵי ֲאבוֹ ֵתינוּ ֶשי ִ ָכּ ְרתוּ אוֹיבֵנוּ ו ְכָל מבָקְ ֵשי רָעָ ֵתנוּ:
סלק
הסלק ששמו מזכיר את המילה "סילוק" נאכל כרמז לרצוננו שביום זה יסתלקו מלפני ריבונו של עולם כל עוונותינו וחטאינו ושישפוט אותנו כאילו היינו זכאים.
טועמים מעט מהסלק ואומרים:
י ְהִי רָצוֹן ִמלְפָנ ֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ ו ְאלֹהֵי ֲאבוֹ ֵתינוּ שְי ִ ְס ַתּלְקוּ עֲווֹנוֹ ֵתינוּ.
גזר
שמו של הגזר מזכיר יותר מכל את מהותו של היום שבו מוציא ריבונו של עולם את גזר דינו של העולם ושל כל אדם ואדם. אנו מבקשים מהאל כי יגזור עלינו גזירות טובות ויבטל את אלו הרעות.
טועמים מעט גזר ואומרים:
יְהִי רָצוֹן ִמלְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וְאלֹהֵי ֲאבוֹ ֵתינוּ ְש ַתּעֲבִיר רֹע גְזַר דִינֵנוּ וְ ֶש ִתּגְזֹר עָלֵינוּ ָשנָה טוֹבָה.
תפוח בדבש
תפוח העץ הוא פרי בעל תפקיד חשוב ברוב התרבויות בעת העתיקה כמו ביוון וברומא. זאת גם אחת הסיבות בגללה קיבל התפוח דימוי של הפרי האסור (פרי עץ הדעת) שממנו טעמו אדם וחווה בגן העדן כפי שמסופר בספר בראשית. במסורת היהודית, לעומת זאת, אין לדבר תימוכין. יחד עם זאת, התפוח מופיע כמה וכמה פעמים בכתבי הקודש היהודיים. כך למשל בשיר השירים : "כתפוח בין עצי היער כן דודי בין הבנים" (שיר השירים ב, ב) וכן: "תחת התפוח עוררתיך". הסיבה שבגללה אוכלים בראש השנה תפוח קשורה במתיקותו.
נוטלים חתיכה של תפוח טובלים אותה בדבש, טועמים ואומרים:
י ְהִי רָצוֹן ִמלְפָנ ֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ ו ְאלֹהֵי ֲאבוֹ ֵתינוּ ְש ִתּ ְתחַדֵש עָלֵינוּ ָשנ ָה טוֹבָה וּ ְמתוּקָה.
ראש של דג
הראש כשמו כן הוא – המנהיג והמולך על כל הגוף. זוהי הסיבה בגללה הראש מופיע ביהדות ובתורת הסוד כסמל להנהגה ומלוכה. באחד מן הפסוקים הנאמרים לפני תקיעת שופר אנו אומרים "ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך". ביטוי אחר הכולל בתוכו את דימוי הראש קשור לתפקידו של עם ישראל בתוך שלל האומות: "כראש באיברים כך ישראל באומות". בערב תחילתה של השנה אנו מתפללים ומקווים שעם ישראל יחזור למעמדו הטבעי והמכובד.
טועמים מן הדג ואומרים: