בס"ד

נושא השיעור: ברכת הגומל

מבוא

בשיעור זה נעסוק בחובת ברכת הגומל. ברכת הגומל, ברכת הודאה היא, ויש בה דינים מיוחדים, שאינם בשאר ברכות ההודאה. אנו נעמוד על כך, ונדגיש את החובה המוסרית להודות על כל דבר.

עניין הברכה וחשיבותה

בני אדם רגילים לשגרת חיים מסויימת, ושגרה זו בדרך כלל נראית לנו כדבר המובן מאליו. לעיתים ישנם דברים המוציאים את האדם מהשגרה. מתוך שבירת השגרה אנו מעריכים את השגרה יותר.

חכמים תקנו לברך ברכת הגומל במצבים מסויימים, שהמאחד ביניהם הוא יציאה משגרת החיים למקום/דבר סכנה. המקרים שנזכרו בגמרא[1] הם: חולה שנתרפא, חבוש שיצא מבית האסורים, אדם שהלך במדבר, אדם שהפליג בים.

המברך ברכת הגומל מכיר בכך שהקב"ה כל הזמן מיטיב עמו, ומודה לה' על כך שנתן לו לחזור לשגרה.

הנס שבטבע

כל חיינו רצופים ניסים, וכך אנו אומרים בתפילה: "על ניסך שבכל יום עמנו", וניתן לחלקם לשלושה חלקים[2]:

הסוג הראשון – ניסים גלויים, דהיינו יציאה גמורה מדרך הטבע, וכגון: קריעת ים סוף או אדם פרטי שירו עליו ולא נהרג וכד'. עליהם אנו מברכים: "…שעשה ניסים לאבותינו" או "…שעשה לי נס".

הסוג השני – ניסים הכרוכים לגמרי בטבע, דהיינו – שגרת החיים, כגון: פרנסה, בריאות וכד', עליהם אנו מודים הודאה כללית יום יומית בתפילה (כגון בברכת 'מודים' בשמונה עשרה). הסוג השלישי – ממוצע ביניהם. אין בו יציאה גמורה מדרך הטבע (לכלל נס על טבעי לא הגיע), אלא רק יציאה מסויימת (סכנה), המצריכה הודאה מיוחדת.

– ההודאה המיוחדת שנתקנה על כך היא ברכת הגומל.

יש להדגיש שההודאה בברכת הגומל גדולה יותר משאר ברכות. אין מדובר כאן בהודאה על איזה פרט מסויים בחיים, אלא על החיים עצמם, משום שהאדם היה נתון בסכנת חיים. חכמים נתנו סמך למקרים שעליהם מברכים: "וכל החיי"ם יודוך סלה" – חיי"ם ראשי תיבות[3]: חבוש, ייסורים, ים, מדבר[4].

נוסח הברכה והסברו

המברך אומר: "ברוך אתה וכו' הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב".

הקהל עונים: "אמן", ואח"כ אומרים: "מי שגמלך[5] כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה".

הסבר הברכה – אנו מודים לקב"ה, שאף שאיננו ראויים לטובות שעושה לנו, כיוון שאנו חייבים ואין לנו מספיק זכויות, הוא בכל זאת מיטיב עמנו.

מהלכות ברכת הגומל

§ למנהג אשכנז – מברכים על כל סכנה שניצל ממנה[6]. למנהג ספרד – מברך דווקא על ארבעה אלה[7].

§ עדיף לברך לכתחילה ביום[8].

§ לכתחילה צריך לברך בעמידה.

§ גם נשים חייבות בברכה זו[9].

§ הברכה צריכה להיות לפני עשרה גברים[10]. אם לא היו עשרה כשבירך, יברך שוב לפני עשרה בלי שם ומלכות.

§ יש לברך לכתחילה עד שלושה ימים, ואם איחר יכול לברך כל זמן שירצה.

§ המנהג לברך ברכה זו לאחר עליה לתורה[11].

§ אדם שהתחייב לברך על שני עניינים (או על אותו דבר כמה פעמים), פוטר אותם בברכה אחת.

§ אדם שעדיין לא יצא לגמרי מהסכנה, ימתין מלברך עד שיצא ממנה. לדוגמא: חולה שכבר התחיל להבריא, ימתין עד שיבריא לגמרי.

דוגמאות מעשיות שצריך לברך:

– אדם שנפצע קשה בעבודתו.

– אדם שעבר ניתוח בהרדמה כללית.

– טיסה במטוס.

– אדם שנחטף ע"י מחבלים.

– מחלה רצינית (שהיה בה סכנת חיים).

– יולדת.

– מי שיצא מבית סוהר (אפילו בית סוהר ישראלי).

 

[1] ברכות (נד, ב). הגמ' הסתמכה על העניינים המוזכרים בתהילים (קז).

[2] עפ"י ערוה"ש (ריט, ב-ד).

[3]יש שפירטו את הר"ת בצורה וסדר שונה: חולה, ייסורים, ים, מדבר. בכל אופן אין מחלוקת מהם אותם ארבעה דברים.

[4] לדעת הרבה מפוסקי ספרד, אדם שנסע נסיעה בין – עירונית במשך 72 דק', חייב לברך הגומל.

[5] בנוסח עדות המזרח: "האל שגמלך וכו'".

[6] טוב להתייעץ עם ת"ח מתי צריך לברך ומתי לא.

[7] ראה/י בן איש חי (ש"ר פרשת עקב) המסביר בצורה נפלאה את המיוחד דווקא בארבעה אלה. באופן כללי הוא אומר שבמקרים אלה אדם עשוי לתלות את ההצלה בהשתדלותו, ולא בהצלת ה', ולכן תקנו לברך דווקא בהם. במקרים שברור שה' עשה את ההצלה אין צורך לחייב את האדם להודות – הוא מרגיש בכל מקרה את חסד ה', ומודה לו על כך.

[8] הטעם – שהיא במקום קרבן תודה, והוא קרב דווקא ביום.

[9] או בביתן כשמתכנסים שם עשרה גברים או בבית הכנסת מעזרת נשים.

[10] שכתוב: "וירוממוהו בקהל עם" (תהילים קז). ולכתחילה שנים מהם יהיו תלמידי חכמים, משום שנאמר: "ובמושב זקנים יהללוהו" (שם). כאן אנו רואים את המיוחדות הרבה שבברכה זו, שהרי לא מצאנו בברכות הודאה אחרות שצריך בהם מניין. כאן יש צורך לפרסם את הדבר, ולא מספיק שההודאה תהיה רק שלו. חכמים דימו ברכה זו לקרבן תודה, וגם שם מצאנו את עניין הפרסום.

[11] גם אם הוא עצמו לא עולה לתורה יכול לברך לאחר הקריאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.