בשיעור זה ננסה להבין את עניין וחשיבות הברכות.

נתחיל בברכות הנהנין, ואח"כ נעסוק בקצרה בשאר ברכות.

נשאל את עצמנו: מדוע בעצם תקנו חז"ל לברך ברכות אלה?

– ישנן מספר אפשרויות להסביר העניין, (בכיתה נדון בחלקן או בכולן, וייתכן והמורה הביא לכם דוגמאות נוספות שלא מופיעות בתוכנית הלימודים – פה הבאנו את כמה הסברים בלבד)

היסוד הראשון – הכרת הטוב

הכרת הטוב הוא יסוד חשוב ביותר ביחס שבין אדם לחברו, אך לא פחות ביחס שבין אדם למקום. לא די בהכרת הטוב בלב, אלא צריך לומר בפה – "תודה".

ניתן להרחיב את היריעה ביסוד זה של הכרת הטוב, כפי שמובא בחז"ל במקומות רבים[1]. עניינה של הכרת הטוב הוא ההכרה שאין דבר המובן מאליו, מישהו עשה דבר בשבילי, ועל כך אני צריך להודות לו. הברכה מבטאת את הכרת הטוב כלפי הקב"ה. אני מכיר בעובדה שהוא נתן לי את אותו הדבר שאני עכשיו מתכוון לאכול, ומודה לו על כך. בסופו של דבר העולם כולו שייך לקב"ה, וגם אם אדם טרח הרבה אין הדבר אומר שהאוכל אכן שלו. צריך לבקש רשות מהקב"ה לפני האכילה (עיינו בהקדמה לברכות הנהנין). לאחר האכילה יש להכיר טובה לקב"ה על מה שנתן לך. אל תחשוב שהכל מגיע לך, או שהכל שלך. תהיה אדם מוסרי ותכיר בכך!

– ניתן להקריא בפניהם את הקטע המצורף "בעקבות מרק ירקות" (בנספח), ואפשר גם לצלם בשבילם דף זה.

 

היסוד השני – ההכנה הרוחנית

מעבר להכרת הטוב שבברכה יש בה פן נוסף. הברכה, בדומה לנטילת ידיים (עיינו בהקדמה לשיעור על נטילת ידיים), היא הכנה לאכילה. הברכה נותנת לאוכל פן רוחני, היא מזככת את האכילה. לפני שניגשים לאכילה הגשמית אנו מתחברים על ידי הברכה לקב"ה. הברכה נותנת לאכילה משמעות. האכילה כבר אינה פעולה גשמית גרידא, אלא פעולה נצרכת כדי שהאדם יוכל להמשיך לתפקד ולפעול בעולם.

 

היסוד השלישי – דחיית הסיפוק הגשמי

הסבר אפשרי נוסף הוא דחיית הסיפוק הגשמי. אתה אינך בהמה, אינך מתנפל על האוכל. אתה ממתין כמה שניות, מברך את הברכה המתאימה, ואח"כ אוכל. כך הכל נראה אחרת לגמרי, המשפט היחיד של הברכה עושה את כל ההבדל.

אפשר להסביר את העניין בצורה יפה על ידי סיפור – "ניסוי המרשמלו".

במהלך שנות ה-60 החל ניסוי באוניברסיטת סטנפורד על ידי החוקר וולטר מישל, מחקר שלימים יתפרסם וייקרא 'ניסוי המרשמלו'. ניסוי זה נערך על ילדים בני ארבע והוראותיו היו פשוטות. כל ילד נכנס בתורו לחדר ריק, התיישב על כסא כאשר על השולחן שמולו הונח מרשמלו בודד. הנסיין הסביר לילד כי הוא יעזוב את החדר לזמן מה, ובזמן זה יכול הילד לאכול את המרשמלו, אולם, אם יחכה עד שהנסיין יחזור הוא יזכה לקבל שתי חתיכות מרשמלו.

התברר כי שניים מתוך כל שלושה ילדים לא הצליחו להתאפק ואכלו את המרשמלו. אחדים לא חיכו יותר מכמה שניות לאחר שהנסיין עזב את החדר וכבר טרפו את הממתק. לעומתם, שליש מהילדים התאפקו, חלקם בקושי רב, והתאמצו כדי לא להתפתות לאכול את המרשמלו. הם תועדו מריחים, ממששים ובוהים במרשמלו, העיקר לא לאכול אותו לפני הזמן.

14 שנה לאחר מכן נערך מחקר המשך, בו חזרו החוקרים לילדים שהספיקו לגדול בינתיים ועמדו לקראת סיום תיכון. הגילויים היו מרתקים. התברר כי מתוך קבוצת הילדים שהצליחו לדחות סיפוקים אחוזים גבוהים מאוד הראו יכולות חברתיות ולימודיות מפותחות, הרבה יותר מאשר קבוצת הילדים שלא התאפקו ואכלו את המרשמלו לפני הזמן. בנוסף, הילדים שהצליחו לדחות סיפוקים גדלו להיות בוגרים שהתמודדו טוב יותר עם תסכול ולחץ.

מכאן אנו לומדים עד כמה חשוב לדחות את הסיפוקים הגשמיים. מותר ליהנות מטוב העולם, אך קצת המתנה להנאה תיתן לה פן אחר לגמרי. אמירת הברכה מעכבת במעט את הסיפוק המיידי, היא מרוממת אותך למדרגה של אדם הכובש את יצרו, וכך אינך מתנהג כמו שאר בעלי החיים שאינם יודעים מהי דחיית סיפוק גשמי. כאשר דחית מעט את הסיפוק הענקת לו תוכן רוחני.


[1] דוגמא: במכות מצרים משה לא ביצע את מכות דם צפרדע וכינים, אלא אהרון. זאת מתוך הכרת הטוב ליאור ולאדמה שהצילו אותו (ראה רש"י לשמות ז, יט; ח, יב). אם ישנה הכרת הטוב כלפי הדומם, כל שכן כלפי קב"ה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.